יום הסקפטיים

סקפטיים? זה היום שלכם. 13 לינואר הוא יום הסקפטיים, ואם קשה לכם להאמין- מוזמנים לבדוק אותי.
היום זה היום של האנשים שמטילים ספק בכל מה שנמצא סביבם וכנראה לעיתים, גם בעצמם.

אני מחזיר אתכם לשנת 2012, אנגליה, הכפר האולימפי בלונדון, כל ספורטאי המשחקים הפאראלימפיים מרוכזים במקום שבו המילה 'סקפטיות' לא קיימת, כי עם סקפטיות לא הולכים למכולת ובטח שלא מגיעים לאולימפיאדה כספורטאים הכי טובים בעולם.
סקפטיות, ספקנות, קטנות אמונה- מגינות עלינו מאמונות שאנחנו לא יכולים או רוצים להחזיק בהן.
אחרי השיקום הארוך והמורכב שלי, התחלתי לשחק טניס בכסא גלגלים, ולמרות שבהתחלה המחשבה הראשונה שעלתה הייתה – איך אפשר לשחק טניס? אתה יושב על כסא גלגלים, אתה איטי מדי, נמוך מדי… אבל היה חשוב לי לחזור לעשות את הדברים שאני אוהב, לחזור לספורט, בכל מחיר, ולגבי זה לא הייתי סקפטי בכלל, ידעתי שזה יקרה. מתחרות לתחרות עליתי בדירוג כטניסאי עד שהזמינו אותי לאולימפיאדה. זו הסיבה שהגעתי לכפר האולימפי- מקום נטול סקפטיות ומלא אנשים יוצאי דופן. אולי טיפת הסקפטיות היחידה שהייתה שם הייתה שלי כשראיתי אנשים עם כל כך הרבה מגבלות ותהיתי איזה ספורט קיים לאנשים עם כל כך הרבה בעיות. בן אדם יורה בחץ וקשת- בלי ידיים. אתלט קופץ על מוט- בלי רגליים. עיוורים שרצים מרתון, משחקים כדורגל, נלחמים ג'ודו. אם נניח לתחומי הספורט בצד, בזמנים בין אימון לאימון ראיתי דברים שבעיני היו מדהימים אפילו יותר. בחדר האוכל נחשפתי לכל הדרכים הכי יצירתיות לחתוך, לערבב ולאכול את האוכל שלך ללא עזרת ידיים בכלל. האנשים האלו בוודאות שמעו סביבם קולות סקפטיים אבל הקול שלהם היה חזק יותר. האויב הכי גדול של הסקפטיות זו אמונה.
בגמר המשחקים הפאראלימפיים, שיחקתי מול שחקן הטניס המדורג מספר 1 בעולם. הוא שחקן יותר טוב ממני, יותר מוכשר, יש לו יותר ניסיון והוא ניצח אותי בתחרויות לפני האולימפיאדה. הוא היה "אמור" לנצח אותי בגמר. על פניו, יש סיבה מוצדקת להיות סקפטי. במהלך המשחק ניסיתי ליצור קשר עין עם היריב שלי, בזמן שאני מנסה לתפוס את המבט שלו אני רואה שהעיניים שלו קבורות באדמה. הוא כבוי, רק מחכה שהמשחק יגמר- הוא כבר הפסיד בראש שלו. האמונה במסוגלות שלי רק עלתה והמשכתי לעשות את מה שתרגלתי מיליון פעם באימונים – להכות סרב לצד החלש של היריב ולהתקיף את הכדור שחוזר. כל פעם להתמקד רק בצעד הקטן הבא. יחד עם הכדור העברתי את הסקפטיות לצד שלו במגרש, המשכתי בריכוז שיא במשחק שאפילו לא הבחנתי שהוא נגמר עד ששמעתי את המשפחה והחברים שלי צורחים מהקהל. ניצחתי במשחק, ניצחתי את היריב, ניצחתי את הסקפטיות.
הספקנות הזו שכולנו חוטאים בה מחפשת סימנים לכך שאנחנו לא מסוגלים, רק כדי שנוכל להגיד לעצמינו 'הנה זו ההוכחה שזה לא אפשרי'. כשאנחנו מחפשים סימנים, אנחנו גם מוצאים אותם. באותו כפר אולימפי בלונדון, לא היה צריך לחפש שום סימן. האנשים שהיו שם קיבלו הרבה יותר מסימנים לכך שהם לא מסוגלים לעשות דברים, אבל למרות הסקפטיות, הם שם, משאירים הספקות מחוץ למגרש ונכנסים לעשות את מה שהם מתאמנים עליו יום יום עם עבודה קשה ואמונה גדולה. בואו נשאיר את הסקפטיות ב 13 לינואר ונקום מחר בלעדיה.

יצירת קשר

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email
שיתוף ב telegram
Telegram
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב skype
Skype
דילוג לתוכן